פסק-דין בתיק ע"ש 5064/05

1.       לפני ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 (להלן: החוק) מיום 9.11.05, לפיה נדחתה תביעת המערערת להכיר בנזקים שנגרמו לה כנזקי פעולות איבה.

2.       טענות המערערת נשענות על העובדות הבאות:

          הנזקים שנגרמו לה הם מעשי זדון, ללא תועלת למזיקים; נזקים אלו נגרמו לה בקצה גבול אזור התעשייה "עטרות", המתחבר לכפר ביר נבאללה, הנתון בשליטת הרשות הפלסטינית; הפריצה למפעל נעשתה דרך הגדר המפרידה בין המפעל לבין הכפר.

3.       ועדת הערר הותירה בעינה את החלטת המשיב, לפיה לא ניתן לקבוע כי תכליתם של מבצעי הנזקים הייתה לפגוע במדינה דווקא, והוסיפה: "אפשר שריב כלשהו עם בעלי המפעל היה המניע למעשה או ניסיון להשפיע עליהם באופן זה לקבל עמדה שאינה לרצונם". הועדה הוסיפה כי, משטרת ישראל אישרה כי אין בידה ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות איבה וכי לשם הכרה בקיומה של פעולה כזו "נדרש קצה חוט של ראיה ... אך במקרה זה שבפנינו אין כל בדל של ראיה כי כך הדבר פרט לעובדה של קיום המפעל באזור עטרות, באזור גובל עם השטח הערבי".

4.       ב"כ המשיב טוען כי על פי התלונה שהוגשה מטעם המערערת, באחד מאירועי הנזק נגנבו ממפעלה משחזת אלקטרונית וארגז כלי חשמל, כך שאין מדובר בהסבת נזק לשמו בלבד. טענה זו בוססה על תלונה שהוגשה ע"י המערערת, שצורפה לתשובת המשיב, ולא הוכחשה ע"י המערערת.

          עובדה זו מכבידה על הטענה כי מדובר בנזק לשם נזק בלבד, התומכת כמקובל בטענה של נזק הנובע מפעולת איבה. מכבידה על טענה זו גם העובדה שמשטרת ישראל, אשר חקרה בעניין, קבעה כי אין ממצאים שיצביעו על היותו של הנזק תוצאה של פעולת איבה.

5.       על פי סעיף 29(א) לחוק "על החלטתה של ועדת הערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט המחוזי".

          על פי הודעת הערעור, השאלה המשפטית הנדרשת להכרעה הינה השאלה מי אמור להרים את נטל הראיות ומהי כמות הראיות הנדרשות בתביעות מסוג זה. לשיטת המערערת, חובת ההוכחה או למצער נטל השכנוע מוטלים על המשיב והוועדה פעלה בניגוד לכלל זה. דא עקא, שגישת המערערת מנוגדת לפסיקה. בית המשפט העליון קבע ברע"א 6904/97 ס' ת' ו' בקעות נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב(4) 1, מפי כב' השופט ת' אור -

"נטל השכנוע בתביעה לפי חוק הפיצויים מוטל על התובע, אשר עליו להוכיח את תביעתו כמקובל בהליכים אזרחיים במאזן ההסתברות. כך גם קבעו באופן עקבי בתי המשפט המחוזיים אשר דנו בסוגיה זו" (עמ' 13).

          עם זאת, בעניין ס' ת' ו' בקעות, הובהר שניתן להרים נטל זה באמצעות ראיות נסיבתיות. ב"כ המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור על הסף, מאחר שאינו עוסק בבעיה משפטית. אכן, הבעיה הנטענת היא לכאורה כבר פתורה, כעולה מרע"א 6904/97.

6.       אני סבורה כי הטענה שהועדה טעתה משפטית בכך שלא קבעה כי הנטל האמור הורם באמצעות העובדות שהובאו לפניה, ולכן הערעור הוא בשאלה משפטית - דינה להידחות. אימוץ גישה כזו היה מביא לכך שכל קביעת ממצא עובדתי ע"י גוף משפטי כלשהו היה עניינה של ערכאת ערעור. מכל מקום, גישה כזו, שלנכונותה טוענת העוררת, נדחתה בפסיקה שעסקה בסעיף הנזכר עצמו, ראו: ע"ש 6/96 א.ד. בתי עץ (שבדיה) נ' מנהל מס רכוש (תקדין), בו כתבה כב' השופטת פרוקצ'יה:

"ערעור זה ענינו בהשגה על הדרך שבה שקלה הוועדה והעריכה את חומר הראיות שהובא בפניה, וזו איננה שאלה משפטית שניתן לערער עליה, אלא ענינה בקביעת ממצאים על בסיס הערכת משקל ומהימנות של ראיות. בטיעוניו בעל פה ניסה ב"כ המערערת להלביש את נימוקי ערעורו בלבוש משפטי על ידי הגדרת נושא הערעור כענין הנוגע לנטל הוכחה. השאלה מה תוכנו ומשמעותו של נטל הוכחה המוטל על בעל דין מסוים היא אכן בעלת אופי משפטי, שכן היא עוסקת בסוגיה הנוגעת לדיני הראיות. אולם כאן אין היא מתעוררת באופן אמיתי שהרי המערערת אינה חולקת על כך כי נטל ההוכחה לביסוס הזכות לפיצוי על פי החוק בגין 'נזק מלחמה' מוטל בדרך כלל על מבקש הפיצוי. כן קיימת הנחה כי נטל זה פירושו נטל הוכחה כמקובל במשפט אזרחי, ולפיו יש צורך להביא ראיות לביסוס התביעה ברמת הסתברות העולה על חמישים אחוזים".

7.       מהאמור לעיל עולה כי, פתרון השאלה המשפטית שב"כ המערער טוען לה כבר הובהר ואין צורך לקבל לגביו תשובות נוספות, וכן עולה כי, יישום הכלל האמור לגבי העובדות המובאות לפני הוועדה הוא עניין להחלטתה, כמי שהמחוקק הפקיד בידה את בחינתן. בהקשר זה אוסיף כי, לשיטתי, פעולה זו - גם אם היא מסורה לוועדה - יכולה לעורר בנסיבות יוצאות דופן גם שאלות משפטיות, למשל במקרה קיצוני בו צריך להיות ברור לכל, על פי הראיות, כי הנטל הורם והחלטת הוועדה הדוחה את הערר אינה מנומקת. המקרה שלפני אינו מקרה מן הסוג הזה.

8.       לטענת ב"כ המערערת, במצב הדברים בו המדינה מהווה, לגבי פיצוי נזקים מסוג זה, מבטחת וגם חוקרת, ראוי היה שהאזרח יוכיח כי יש יסוד לכך שהנזק נגרם מפעולות איבה, ומשהוכיח האזרח את שני אלה, יוטל הנטל על המדינה להוכיח שמילאה חובתה ושמרה על האזרח, ואף להוכיח כי אין מדובר בפעולת איבה. לדבריו, בהקשר זה יש גם לקחת בחשבון שמדובר בביטוח שנעשה בכפיה: המערערת אינה יכולה שלא להיות מבוטחת, ו"דמי הביטוח" נגבים ממנה בעל כורחה ע"י המדינה. הוא מוסיף כי, הביטוח נעשה כאמור לכיסוי נזקים הנובעים מפעולות איבה, כאשר ההבטחה מפני פעולות איבה נעשית ע"י המדינה וגם הבדיקה אם הנזק שנגרם למערערת נגרם כתוצאה מפעולות איבה, והחקירה בעניין זה נעשים ע"י המדינה, והאישור הקובע אם הנזק נגרם מפעולות איבה גם הוא ניתן ע"י המדינה. על פי טיעון זה, המדינה היא המבטחת, המדינה היא המאבטחת, המדינה היא החוקרת והמדינה היא המאשרת, ומאחר והמדינה היא זו שצריכה בסופו של דבר גם לשלם, נותר לאזרח לשים מבטחו בבית המשפט, על מנת שהמדינה תנהג כלפיו בהגינות. מכלול זה, טוען ב"כ המערערת, מביא לכך שחובת ההגינות מחייבת שבית המשפט יביע דעתו על התנהגות המדינה ועל התנערותה מאחריותה.

9.       טענות ב"כ המערערת אוצרות כח שכנוע, ואולם, את ההסדר החוקי קבע המחוקק, ופסיקת בית המשפט העליון פרשה את ההסדר בכל הנוגע לנטל ההוכחה. פסיקה זו היא מחייבת. איני רואה לנכון, מבלי שיש בידי לבדוק את כלל היבטי ההסדר, להביע דעתי השלילית עליו, כבקשת ב"כ המערערת, ולהסיק מכך מסקנות אחרות מאלו שהסיקה הוועדה.

          לאור האמור, הערעור נדחה.

          המערערת תשלם למשיב הוצאות בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ב באייר תשס"ז (30 באפריל 2007).

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי-כח הצדדים.